באב אל-וואד – סיור רכוב ברכס משלטים לאורך דרך דיפנביידר

ברכס שעוטף את כביש 1 מצפון בקטע שבין שער הגיא למחלף שורש, פרצה הקק"ל דרך נוף נפלאה ששמה "דרך דיפנבייקר" המתאימה לכל סוגי הרכב. אני ממליץ לטייל ברכב לאורך דרך זו ולעצור לאורכה בכמה תחנות שבהן תוכלו להנות מתצפיות מרהיבות, מחניונים ופארקים נעימים, מהטבע השופע והנפלא במקום וגם להתרגש מסיפורי המורשת של לוחמי תש"ח שלחמו כאן במשלטים.

איך מגיעים ?

יש להגיע למחלף שורש. הבאים משער הגיא: להקיף את תחנת הדלק ולחצות במנהרה למעגל-התנועה. לבאים מירושלים: לרדת מכביש אחד לשורש ושואבה ולהגיע למעגל התנועה לפני המנהרה.
במעגל התנועה לצאת לכיוון צפון לפי השילוט החום ל"פורצי הדרך".

מה המסלול?

המסלול יתחיל ליד אנדרטת הפורצים ויסתיים ליד תחנת הדלק של שער הגיא.

• המסלול יתחיל בחניון שליד אנדרטת הפורצים אליו נגיע בנסיעה קצרה ממעגל התנועה שלצד המנהרה ולפי השילוט החום "פורצי הדרך", שם נצפה ונספר את סיפור "אנדרטת פורצי הדרך".
• נמשיך צפונה ונגיע לאתר ההנצחה לגדוד השישי ובו שילוט הסבר ו"משורינים" למשחק לילדים.
• נמשיך ונקיף את גבעת משב כאשר מולנו אדמות ובתי נווה-אילן ולצידנו נחל אילן.
• נחלוף על פני פיצול דרכים. הפניה שמאלה (מזרחה) תחזיר אותנו למעגל-התנועה ממנו התחלנו. אנו נמשיך ישר ונקפיד להישאר על השביל ה"אדום" עד סיום המסלול.
• בהמשך הדרך מספר תחנות עצירה אפשריות. הסברים ראו בהמשך. מומלץ לעצור בצד הדרך בנקודות בהן הנוף לכביש 1 נפתח.
• בסיום המסלול נגיע אל קרבת תחנת הדלק פז שער הגיא. מכאן נתחבר לכביש 1. הרוצים לחזור לכיוון ירושלים צריכים להמשיך לנסוע מערבה עד למחלף לטרון ושם להסתובב ולחזור מזרחה

מידע מפורט

כמה מילים על שלוחת משלטים ודרך דיפנבייקר

משני עברי כביש אחד שמתפתל בגיא של נחל נחשון, נמשכים רכסים ארוכים. במלחמת העצמאות נלחמו כאן חיילי חטיבת הפלמ"ח הראל ותפסו משלטים משני עברי הכביש על מנת להבטיח מעבר של שיירות לירושלים הנצורה. הרכס הדרומי מכונה "רכס שיירות" והרכס שמצפון לכביש מכונה "רכס משלטים". ברכס משלטים נמצאים המשלטים שמוספרו בין 1 ל-12 ואילו ברכס שיירות המשלטים הם 13 ועד 23. רכס משלטים מתחיל בגבעת משב בגובה 640 מ' ויורד באופן הדרגתי עד לקרבת שער הגיא בגובה של כ-300 מ'.

דרך דיפנבייקר נפרצה ע"י הקק"ל בשנות ה-70 מתרומות של יהדות קנדה והיא נקראית ע"ש ראש ממשלת קנדה בשנים 1957 – 1963 שהיה ידוע באהדתו לישראל. הוא נודע בישראל במיוחד בכך שב-1975 לאחר שהאו"ם השווה בהחלטתו את הציונות לגזעות, הוא דחף את ממשלתו להתנגד להחלטה ולהאבק נגדה. כל הדרך מצויה בשטחו של פארק רבין.

כביש 1 מתפתל בתחתית הוואדי מתחת לדרך דיפנבייקר, לא פעם בהפרשי גבהים של עד כ-150, דבר שיוצר נקודות תצפית מרהיבות ומדגים עד כמה שהישיבה על הרכס איפשרה שליטה מוחלטת על התנועה בכביש.

אנדרטת פורצי הדרך

האנדרטה המרשימה הוצבה במקומה במרץ 1967 לכבודם של פורצי הדרך לירושלים במלחמת השחרור. הפסל עוצב ע"י הפסלת הירושלמית נעמי הנריק שזכתה במכרז להקמת פסל מופשט לאחר שפסל פיגורטיבי שנבנה בשנות החמישים לא הוצב במקום בלחץ גורמים דתיים. 
מבסיס בטון, בצלע ההר, מזנקים לעבר ירושלים מספר קבוצות של צינורות פלדת אל-חלד ארוכים (חלקם באורך 12 מ') ומביעים את השאיפה להגיע אל עיר הבירה.  לדברי הפסלת, "האנדרטה היא הפשטה של רעיון הפריצה לירושלים והיא מביעה תנועה דינאמית של פריצה מעל מחסום בכיוון לירושלים". למרגלות האנדרטה גוש סלע ועליו הכתובת: "יד לפורצי הדרך לירושלים ולמגיניה: מלחמת הקוממיות תש"ח"   ומעליה הפסוק: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט" (ישעיהו סב', א').

תצפית נוחה אל האנדרטה נמצאת בסופו של שביל קצר במתחיל מהדרך כמה עשרות מטרים לאחר בית הקפה שבתחתית ההר.

גבעת משב

על גבעת-משב ,שגובהה 641, ניצבת אנדרטת פורצי הדרך ובה היה משלט מספר 1. שמה "גבעת משב" נובע ממשבי הרוח החזקים שמורגשים בה ברוב ימות השנה. השם הערבי של המקום באב-אל-האווה – שער הרוחות.

ההסטוריה של הגבעה מענינת במיוחד. על הגבעה ומסביבה פעלה חווה חקלאית בבעלות אנשי הכפר הערבי סאריס (שהיה ממוקם מעל תחנת הדלק פז במחלף שורש). בשנות ה-20 של המאה ה-20 נרכשה הגבעה והשטחים סביבה (כ-110 דונם) ע"י, לא פחות ולא יותר, הנציב הבריטי העליון – סר הרברט סמואל בכבודו ובעצמו. הרברט סמואל היהודי קנה את האדמות באופן פרטי אך לא עשה איתן דבר בעת כהונתו בארץ.

יורשיו של הרברט סמואל, שחלקם אף לא ידעו על דבר קיום האדמות, עמדו למכור אותן בשנת 2006 לגוף בלתי מוכר במחיר גבוה. התברר שהקונה המיועד הינו גוף פלסטיני שמנסה לרכוש אדמות פרטיות בשטח ישראל בממון רב. בשלב זה נכנס אל התמונה אדם בשם אברהם שושני, תושב מושב בית זית הסמוך שהצליח באופן שלא יבייש סרטי מתח…, לרכוש את האדמה לאחר שפנה לרגש הציוני של יורשי הרברט סמואל. הרכישה התבצעה בשנת 2006 ומאז הוא מבצע שיקום איטי של החווה חקלאית על בוסתניה ומבניה. המקום נמצא בהליך תיכנוני – תירותי עם המועצה האזורית מטה יהודה ובודאי יפתח לקהל הרחב בשנים הקרובות.

כמה מילים על המלחמה על הדרך לירושלים בתש"ח

מיד לאחר כ"ט בנובמבר 1947, החלו הערבים לתקוף ולמנוע את התנועה החופשית של יהודים בדרכים בכלל ועל הדרך לירושלים מ"באב אל-וואד" בפרט. יש להבין כי לא התקיים רצף התיישבותי בין היישובים העבריים בשפלה ובין ירושלים. כל השטח שבין קיבוץ חולדה (אזור צומת נחשון) ועד ירושלים היה בשליטה מוחלטת של הערבים ממספר כפרים שישבו בסמוך לכביש כשהחשובים שבהם היו סאריס (ליד שואבה), הקסטל (במבשרת ציון) וקולוניה (ליד מוצא).  סגירת הכביש ע"י הערבים גרם למצור על ירושלים שהלך והחריף בין דצמבר 1947 לאפריל 1948. בירושלים חיו 100 אלף יהודים (שישית מכלל האוכלוסיה היהודית בארץ!) שהיו תלויים למחיתם באספקה של מזון ומים, דלק לחימום ותעשיה, תרופות נשק ותחמושת.

 

אירגון ההגנה התחיל בשלב הראשון להעביר אספקה לעיר בשיירות. בשיירות נסעו מספר משורינים, בראשם "פורץ המחסומים" ומשאיות עם אספקה. אל השיירות התלוו "מלווי השיירות" – שהיו אנשי פלמ"ח והגנה שתפקידם היה להגן על השיירות כאשר הותקפו. הערבים החריפו את מלחמתם כנגד השיירות ע"י הצבת מחסומים, מארבים, חומרי נפץ וכו'.
בשבוע האחרון של מרץ 1948 אירעו שלושה אסונות כאשר שלוש שיירות אבדו: שיירת נבי דניאל (14 הרוגים), שיירת יחיעם (46 הרוגים) ושיירת חולדה (22 הרוגים) שסימלה את סגירת הדרך לירושלים. האירועים הללו גרמו לבן-גוריון ולראשי היישוב להבין ששיטת השיירות כשלה וחייבים לעבור למתקפה ולכבוש את השטחים השולטים על הדרך. בן גוריון קבע שהדבר שבראש סדר העדיפויות במלחמה מרגע זה היא ירושלים ובמיוחד המלחמה על הדרך אליה.

לשם כך החלו כוחות הפלמ"ח וההגנה לצאת לסדרת מבצעים התקפיים, שהראשון שבהם היה מבצע "נחשון". במבצעים אלו נכבשו הקסטל וכפרים נוספים ונתפסו הרכסים שמעל הדרך וכוחת הפלמ"ח וההגנה נאחזו בשטח במספר "משלטים". קרבות אלו היו קשים ביותר, אל מול כח ערבי עדיף, בתנאים קשים ובמשך שבועות ארוכים כאשר הלוחמים היו בעיקר חיילי חטיבת פלמ"ח-הראל שהקיזו את דמם ולמעלה מ-400 מהם נפלו בקרבות האיומים הללו. אך קורבנם לא היה לשווא והם הצליחו לפרוץ את הדרך ולהוציא את ירושלים מהמצור.

השיר באב אל-וואד שכתב חיים גורי מוכר מאוד ומסמל את המלחמה הקשה של מלווי השיירות ופורצי הדרך לירושלים שבזכותם העיר הצליחה לשרוד. https://www.youtube.com/watch?v=Jqsmy_ZQ7II

חניון המשוריינים

החניון נמצא במרחק של כחצי ק"מ מדרום-מערב מגבעת משב ובקרבתו היה משלט מס' 3. אל קרבת החניון היפה קובצו משורינים שנראים היטב לעוברים על כביש 1. בחניון היפה פזורים שלטי הדרכה, מפה של הדרך והמשלטים שלאורכה וצילומים של המשוריינים משנת 1948.

מהחניון יוצאת דרך נוספת מסומנת שחור המובילה לנחל אילן ולחורבת עלקת (חורבת העלוקות) – חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית. במקום מבנה עותמני, גתות, בורות מים ומטע שקדים (הפריחה בפברואר).
ניתן להמשיך בדרך ירוקה שעוברת בנחל אילן עד שער הגיא במקביל לדרך דיפנבייקר. דרך זו פחות טובה ופחות מתאימה לרכבים רגילים.

הגן היפני

במרחק כ-1.5 ק"מ מחניון משורינים נמצא "הגן היפני". גן זה מוקדש לאב טקג'י אוצוקי, מייסד אגודת "בית שלום" הנוצרים ידידי ישראל ביפן, רובם בני כת המקויה, שמאמינים שירושלים היא המפתח לשלום העולם ולכן הציבו את הגן כאן בצד הדרך לעיר. הגן שפותח בסיוע האגודה היפנית, משלב עקרונות אסתטיים וצורניים המאפיינים את הגנים היפנים. בצד הדרך ניטע יער רחב, פוזרו ספסלי שיש קטנים, נפרצו שבילים אחדים והציבו לוחות וחקקו בהם את שמות ידידיהם בישראל (כולל אהוד אולמרט ורעייתו עליזה). בגן מצוי דגם של קטע ממפת ישראל העשוי ממגוון אבנים, חול ואדמה.

גם מכאן ניתן להגיע לחורבת עלקת. אך מכאן זה ברגל, בשביל כחול, למרחק כ- 800 מ'.

הדרך האדומה ממשיכה מערבה, כאשר במרחק כחצי ק"מ מהגן היפני (מעט לפני הפיתול) נמצאת אחת מנקודות הנוף היפות ביותר. מומלץ לעצור לזמן קצר, להשקיף אל הנוף ואל הדרך לירושלים שעוברת הרחק למטה.

בהמשך יש פיצול לדרך ירוקה שגם היא מגיעה לחורבת עלקת.

תצפית לבית המשאבות ו לחוות שער הגיא

במרחק כ-300 מ' מפיצול השבילים ניצב תצלום ישן של משורין בוער בחזית בית המשאבות התחתון. גם זו נקודת תצפית יפה וכדאי לעצור לרגע.

בית המשאבות – מהו? מיד לאחר הגעת של הבריטים לארץ ב-1917 הם החלו בפיתוח הארץ והכנסת מודרניזציה. אחד הנושאים בהם עסקו היה אספקת מים אמינה לערים ובראשן ירושלים. הם הקימו קו מים ראשון מנחל פרת (ואדי קלט) אבל מפעל המים החשוב יותר היה קו מראש-העין לעיר. קו מים זה עלה דרך נחל נחשון (שער הגיא) וחייב את הבריטים להוסיף משאבות (בוסטרים) לאורכו בכדי להתגבר על הפרש הגבהים ו"להעלות" את המים לעיר. שני בתי משאבות כאלה הוקמו. האחד כאן והשני ליד מחלף שורש בישוב שלימים הוקם שם ונקרא "שואבה" בגלל המשאבות. במהלך מלחמת העצמאות הערבים פגעו בקו המים ובכך מנעו אספקת מים סדירה ליהודי העיר.
על קיר בית המשאבות התחתון, שלפנינו, התנוססה במשך שנים הכתובת "ברוך ג'מילי" כחרט לוחם פלמ"ח מפ"ת.

"חוות שער הגיא" הוא מקום יישוב זעיר המשמש כחווה לגידול כלבים מגזע כנעני וקולי. מבני החווה שימשו במקור את המהנדסים והפועלים הבריטים שעסקו בבנית קו המים לירושלים ומ-1970 מתגוררות שם משפחות בודדות ומופעלת חוות הכלבים. המקום נמצא במאבק משפטי ארוך שנים עם מנהל מקרקעי ישראל.

משלט 7 ויער זבולון המר

הדרך ממשיכה לרדת במתינות ולאחר כ-750 מ' נגיע לחורשה לזכרו של זבולון המר ולאזור של משלט 7. במקום עץ אלון עתיק ויפה.

זבולון המר ז"ל 1936-98 היה מראשי המפד"ל, חבר כנסת פעיל ושר בממשלות ישראל. הוא שימש 3 פעמים כשר החינוך ונפטר ממחלת הסרטן בגיל 61.

תצפית על ח'אן עשר הגיא

במרחק כ-800 מ' מחורשת זבולון המר ולפני עיקול הדרך שמתחת למשלט 9, נפתח הנוף ומתגלה לנו מראה מרהיב לעבר שער והגיא והח'או העתיק שלו. מומלץ לעצור ולהשקיף.

הדרך מיפו לירושלים נסללה לראשונה רק לקראת הגעתו של פרנץ-יוזף הקיסר האוסטרי ב-1869. עד אז המסע בה ארך על פי רוב יומיים. גם לאחר סלילתה המסע היה ארוך וקשה. על כן הוקם במקום פונדק (ח'אן) דרכים ששימש את העוברים בדרך למנוחה ואף ללינה. בסביבות החאן מבנים נוספים ובהם תחנת משטרה בריטית ועוד.

ניתן להבחין באזור שמתחתינו יש חורש צפוף של עץ בעל פריחה צהובה יפה (בחודשים פברואר-מאי). זוהי השיטה הכחלחלה. עץ זה הוא עץ "פולש", ממוצא אוסטרלי שהובא לארץ בשנות ה-20 למטרות ייצוב חולות. העץ מתפשט באינטנסיביות בארץ ודוחק את הצמחייה הטבעית, ומהווה אחד מהאיומים המרכזיים לבתי הגידול הטבעיים. התפשטותו המואצת באזור שער הגיא התרחשה לאחר שריפת הענק בקיץ 1995.

משלט 10 – קו הגבול הישן

משלט 10 שנמצא מעל שער הגיא היה המשלט הישראלי האחרון על הרכס, והוא ממוקם מול "רכס התותחים" הירדניים, ששלטו באזור לטרון. קשה להאמין, אבל עד 1967 עבר ממש כאן הגבול בין ישראל לירדן ומשלט 10 שנתפס במלחמת העצמאות היה בשימוש צה"ל עד מלחמת ששת הימים.

במהלך הנסיעה כשנקיף את משלט 10, נראה לכיוון צפון-מערב בתים. זוהי העיר מודיעין

מצדית טורקית וסיום

אחרי עוד כ-750 מטר נראה פיצול לדרך נוף מסומנת שחור שפונה ימינה אל פארק איילון. נמשיך בדרך האדומה עד למבנה אבן ישן ויפה בצד הדרך.  

באמצע המאה ה-19, עם התגברות הצליינות לארץ-ישראל,  בנו הטורקים לאורך הדרך בין יפו לירושלים 17 מצדיות (תחנות משטרה קטנות) שבכל אחת מהן חנתה יחידת פרשים קטנה, שתפקידה היה לשמור על ביטחונם של הנוסעים מיפו לירושלים בעיקר כנגד מעשי שוד וגנבה. מ-17 התחנות נותרו רק 2: זו שלצידנו ושניה בסביבות אזור.

נמשיך מעט ונגיע לדרך שמגיעה מתחנת הדלק פז של שער הגיא. כאן מסתיים טיולנו.

אם אתם רוצים טיול מודרך בדרך זו או באזור – אתם מוזמנים לפנות אלינו.