הסיפור של הכפר רג'ר

הסיפור של הכפר רג'ר מוזר ומרתק כמו שרק תהפוכות המזרח התיכון יודעות ליצור. זהו הכפר העלאווי היחיד בישראל והוא יושב כשחלקו בשטח ישראל וחלקו האחר בשטח לבנון אבל תושביו סורים גאים המחזיקים תעודות זהות ישראליות…
לאחרונה נפתחו לשם אפשרויות הסיור והמגיעים לכפר מגלים יישוב מטופח ונאה, אנשים שלווים ומקבלי פנים וקולינריה אותנטית ונפלאה.
אגב, האיות הנכון הוא ע'ג'ר… מומלץ! 

הייחוד של רג'ר

הכפר רג'ר נמצא לרגלי החרמון, מעל ערוצו העמוק של נהר החצבני וכשלושה ק"מ מזרחית למטולה. לרגליו, בתוך ערוץ החצבני, מעיינות איתנים גדולים בשם מעיינות הווזאני אשר סיפקו בעבר מים לכפר. כיום אספקת המים לבתי רג'ר מגיעה ממערכת המים הכללית של מדינת ישראל כאשר המעיינות מספקים את עיקר המים לנהר החצבני הזורם דרומה. אגב, ערוץ הנחל מצפון למעיינות ועד העיירה חצביה יבש פרט לימים בהם יש שטפונות כתוצאה ממשקעים באזור. הנהר נקרא על שם העיירה חצביה שבה מקורותיו, אלא שבעשרות השנים האחרונות הלבנונים מנצלים עד תום את המעיינות שם ולכן ערוצו של החצבני עד רג'ר יבש.
בין רג'ר למטולה, כפי שרואים במפה, נמצא מעין תריז של שטח לבנון שמגיע עד מפגש נחל חצבני עם נחל עיון שמגיע ממטולה.

שם הכפר המקורי – טראנג'י שמשמעותו "מרוחק". השם הנוכחי ניתן לו לפני כמאתיים עד שלוש מאות שנה ומשמעו "צוענים". השם צריך להיות מאוית נכונה בעברית ע'ג'ר אך לצורך הקלת הקריאה אני מאייתו כאן רג'ר.

הכפר רג'ר יחיד ומיוחד בין כל יישובי מדינת ישראל בכך ששטחו מפוצל בין השטח הריבוני של ישראל ושל ללבנון ושכמעט כל תושביו הינם בני הדת העלאווית.

ההסטוריה של הכפר רג'ר

ב-10 ביוני 1967 בזמן מלחמת ששת הימים כחלק מכיבוש רמת הגולן נשלח כוח של צה"ל לעבר הכפר רג'ר.  על פי המפות שהיו בידי צה"ל שהתבססו על מפות מנדטוריות – הכפר היה בשטח לבנון ולכן הוא לא נכבש  משום שלא היתה מלחמה עם מדינת לבנון וישראל לא רצתה לפגוע בריבונותה. כוח צה"ל שהגיע לפאתי הכפר הורה לאנשים להניף דגל לבן על הבתים ולהשאר בהם אך לא נכנס לתוכו ולא כבש אותו.

צה"ל ראה באנשי הכפר לבנונים והפנה אותם ללבנון "מדינתם" שתדאג להם. נכבדי הכפר נסעו לאל חיאם ומרג' עיון שם פנו לרשויות וביקשו להסתפח ללבנון. הלבנונים שהכירו את הכפר וידעו שהוא סורי חששו מסיפוח הכפר וההשלכות ארוכות הטווח שצעד כזה עלול לגרום מול סוריה – שילחו את הנציגים חזרה לכפרם ואיימו שלא יעזו להיכנס יותר לשטח לבנון. הם אף הציבו יחידת ז'נדרמריה (שיטור) ששמרה שאיש מהכפר לא יחצה את נהר החצבני והגבול ללבנון.

כך מצאו את עצמם תושבי הכפר "תקועים" בין ישראל ללבנון ובלתי רצויים בשני המקומות, כאשר גבול סוריה "מולדתם" נמצא כ-20 ק"מ מהם בקרבת מג'דל שמס. כך במשך מספר חודשים הם היו "מדינה עצמאית" – לא רצויים בשתי הארצות. התושבים פנו לצבא הישראלי וביקשו להסתפח לישראל. בתחילה צה"ל רק סייע להם בהספקת מזון מטעמים הומניטריים אך לאחר תקופת מה הסכימה ישראל לקבלם לתחומה ולראות בהם תושבים. מאז הורשו תושבי הכפר להיכנס לעבוד בישראל והפכו להיות חלק ממנה. ב-1981 עם אישור "חוק הגולן" הם הפכו לאזרחים מלאים ואף קיבלו ברצון תעודת זהות ישראלית. זהו המצב עד היום.

מיד לאחר 1967 ובעיקר עם תנופת הפיתוח בגולן אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-73 עבדו רוב תושבי הכפר בחברות ישראליות כסולל בונה, בקיבוצים ובמפעלים באזור, התגלו כמוכשרים וחרוצים ואט אט שיפרו את מצבם הכלכלי.

כבר בשנות החמישים, עוד תחת השלטון הסורי, גדל הכפר והתפתח, כאשר מהעדר גדר גבול נבנו בתים גם בחלקו הצפוני של הכפר, אזור שלפי הגבול הבינלאומי שנקבע בין הצרפתים לבריטים ב-1923 היה שייך ללבנון. מגמת גידול הכפר והבניה בחלקו הצפוני אף גברה בשנות השמונים לאחר שישראל נכנסה ל"רצועת הבטחון" ומערך הגבולות הטשטש עוד יותר. בתקופה זו רוב הבתים החדשים נבנו בחלקו הצפוני של הכפר.

בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, התבקש האו"ם ע"י ישראל להציב אבני גבול לאורך הגבול הבינלאומי (זה שנקבע ב-1923). האו"ם עמד לסמן את הגבול בלב הכפר ולהפריד את חלקו הדרומי ("הישראלי") מהצפוני ("הלבנוני"). תושבי הכפר תוך מנהיגות יוצאת דופן של ראש המועצה הצעיר, אחמד פתאלי, נעלו את הכפר לכניסת האו"ם ויצאו למסע דיפלומטי חוצה יבשות שעלה בהצלחה כאשר הסטטוס קוו נשמר והכפר נותר מאוחד כמקשה אחת.

הם הקיפו עצמם בגדר עם שער יחיד לעבר ישראל וכיום מי שנכנס אל הכפר מהלך בו מבלי להרגיש או לדעת איפה עובר להלכה הגבול הבינ"ל.

החיזבאללה חדר בשנת 2005 אל הכפר בניסיון לחטוף חיילי צה"ל, ניסיון שלא עלה בהצלחה. (על אירוע החדירה תוכלו לקרוא כאן). מאז צה"ל לא מגלה נוכחות בתוך הכפר אך משגיח בשבע עיניים על גבולותיו והבהיר לחזבאללה שכל שטח הכפר נחשב מבחינתו כשטח מדינת ישראל ולכן ישראל לא תסבול ניסיונות כניסה נוספים לשטחו. גם האו"ם מגלה נוכחות מסיבית סביב גדרות הכפר כך שהכפר כיום בטוח ושליו.

על תושבי רג'ר – מי הם העלאווים?

העלאווים הם קבוצה אתנית וזרם דתי ייחודי שהתפצל מהאיסלאם השיעי כבר במאה ה-9. הדת העלאווית אספה לתוכה אמונות ומסורות מגוונות שמקורן רחב כמו האמונה בשילוש הקדוש המגיעה מהנצרות. הדמות המרכזית באמונה העלאווית הוא האימאם עלי בנו של החליף הרביעי אבו טאלב – ולכן קיבלו את הכינוי עלאווים משמו. שלא כמו השיעים שגם הם מתומכיו של עלי אך גורסים הוא צריך היה להיות מחליפו של מוחמד כשליח האלוהים, העלאווים מיחסים לעלי גם תכונות אלוהיות ממש. הם רואים בו התגלות אלוהית של הדור האחרון מבין סדרה של דורות של "שילושים קדושים" שקידמו את העולם ובהם דמויות כמו אדם והבל, יתרו ומשה וישו ופטרוס. בכל אלו הם רואים חלק מקדושי הדת שלהם.

בדת העלאווית מותר לשתות יין ויש לא מעט מסורות אקלקטיות שחלקן מגיעות אף מהאמונות הפיניקיות. הם רואים חשיבות משנית ולרוב לא מקיימים את חמש מצוות היסוד של האיסלאם וברוב קהילותיהם אין מסגדים. יש דמיון מסוים אל הדת הדרוזית משום שגם העלאווים, כמו הדרוזים, מאמינים מאוד בגלגול נשמות ודתם סודית. כמו הדרוזים גם אצל העלאווים יש קבוצה של אנשי דת שנחשפים ולומדים את סודות הדת ("חאסה") ולעומתם החילוניים שאינן מכירים את רזי הדת ("עאמה"). המבנה הדתי של העלאווים (בית הכנסת שלהם) נקרא מד'אפה והוא מזכיר את החילווה הדרוזי.

לאור כל זאת נחשבו העלאווים ע"י המוסלמים ככופרים ולכן הפכו למיעוט נרדף לאורך מאות שנים.

מהפך גדול חל במעמדם של העלאווים עם הקמת המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון. העלאווים לא נרדפו ודוכאו ע"י הצרפתים ומצאו מקום ביטוי ומנוף התקדמות בשורות הצבא והפקידות המנדטורית שם התבלטו והצליחו. השיא הגיע עם התמנות חאפז אל אסד לנשיא סוריה. אסד הוא בן העדה העלאווית נעזר בפסק דין דתי (פתווה) מיוחד שהוצא עם עלייתו לשלטון שקבע שהדת העלאווית היא חלק מהאיסלם ורק כך הורשה להיות נשיא סוריה.

כך הפך המיעוט הנרדף להיות השליט בסוריה מזה עשרות שנים למרות היותו מיעוט קטן.

כיום, רובם של העלאווים (כ-3 מיליון נפש) חיים בחוף המערבי של סוריה (למשל בעיר לטאקייה) והם מהווים מיעוט של כ-11% מאוכלוסיתה של סוריה. עוד כמליון חיים בדרום טורקיה בסמוך לגבול הסורי ומיעוטים קטנים נוספים חיים בלבנון ובאירופה. בישראל ישנם כ-2700 עלאווים – כולם תושבי רג'ר.

קולינריה ברג'ר – מה זה שנקליש?

הצד הדתי מורגש פחות ברג'ר אך לעומתו הצד התרבותי מורגש מאוד. הכפר הוא מעין מוזיאון אתנוגרפי שמשמר במידת מה את התרבות הכפרית העלאווית, כאשר חזות הכפר וסגנון הבתים מיוחדים במינם.
במיוחד בולט הענין בתרבות הקולינרית של הכפר – בו תמצאו מאכלים שניתן למצוא רק בליבה של סוריה.

זהו מטבח סורי-עלאווי מסורתי ואותנטי. יש כמובן דמיון למטבח הלבנוני המוכר היטב בישראל אך לחלק גדול מהמאכלים המוכרים יש שוני מהטעם לו אנו רגילים ויש כמובן מאכלים רבים אחרים – פחות מוכרים.

רבים מהמאכלים בכפר מבוססים על חיטה ובמיוחד בורגול. כמעט ולא תמצאו מאכלים המבוססים על אורז.

הממולאים שונים, הסלטים יוצאי דופן והתיבול אחר. יש שימוש נרחב בגבינות כאשר "מלכת הגבינות" במטבח הרג'רי  היא השנקליש – מין כדור גבינה קשה ומעט חריפה בצבע כתום-בהיר עטופה זעתר ותבלינים המשמשת כתוספת ותבלין למאכלים רבים במטבח המקומי.

לסיכום – האוכל בכפר מעולה!

סיורים ברג'ר

אין כניסה חופשית לכפר למעט לתושביו הקבועים. כל האחרים חייבים לקבל אישור כניסה משלטונות צה"ל מראש ולהיות מלווים במלווה מקומי לאורך כל זמן הביקור. אישורי הכניסה לביקורים בכפר ניתנו בשנים האחרונות במשורה לקבוצות בודדות אך בתקופה האחרונה מנסה הכפר לעודד תיירות מקומית על מנת לספק עוד מקורות פרנסה לתושביו ולכן מספר הקבוצות המורשות להיכנס גדל. עדיין מספר המבקרים היומי קטן וכך גם יש הגבלה על מספר הקבוצות שיכולות להיכנס לכפר – אך אפשרויות הכניסה והסיור ברג'ר גדלו משמעותית בהשוואה להעבר – וענין הופך להיות אפשרי.
כניסת כל קבוצה מותנית בקבלת אישור בטחוני מראש. האישור ניתן "ברגע האחרון" כאשר מידי פעם יש סירוב לכניסת הקבוצה משיקולי בטחון שונים.

הכפר מטופח מאוד, תושביו מסבירי פנים ושמחים מאוד לקראת המבקרים. הסיפור מרתק, המפגשים נעימים והאוכל נפלא – כך שסיור ברג'ר זאת בהחלט חוויה מומלצת, מעשירה ובלתי נשכחת!

אם אתם מעונינים לסייר ברג'ר אתם מוזמנים לפנות אלינו ונשמח לסייע:
אם אתם מעונינים להצטרף לסיורים הפתוחים שלנו>>> הקליקו כאן
ואם אתם קבוצה ורוצים סיור פרטי רק עבורכם >>> הקליקו כאן או צרו קשר בטופס כאן למטה ונחזור אליכם בהקדם עם מלוא האפשרויות.